מַחֲלַת הַהֲכָלָה - מאמר מאת ראש הישיבה הרב שלום מלאכי
תגידו, הֲכָלָה זה חיובי או שלילי?
להכיל, להבליג, לשתוק…
אנחנו חיים היום בתרבות שמקדשת את ההכלה. גדלנו על ההנחה שהתגובה היא חולשה, ושהאיפוק הוא תמיד ביטוי של חוזק פנימי.אבל האם זה באמת כך? האם ההכלה היא תמיד גדלות או שלפעמים, בלי לשים לב, היא הופכת למחלה שמכרסמת בשורשי הסמכות?כדי להבין את זה באמת צריך לצאת לרגע מהבית ולהסתכל על מציאות גדולה בהרבה.
לפני האסון האחרון שישראל חוותה ביום שמחת תורה, סימנים רבים ומדאיגים כבר נראו בשטח:
התחזקות חמאס, ירי טילים, הפגנות אלימות על הגדר.
הדרום צעק מכאב: "תפסיקו להכיל. תגיבו. תיכנסו."
אבל ראשי נהמדינה ומערכת הביטחון אמרו פעם אחר פעם: "כעת דווקא הכלה היא התגובה הנכונה."
כולנו יודעים איך זה נגמר בסוף ומה הייתה התוצאה של אותה "הכלה"....
המחיר של מדיניות הכלה היה כבד מנשוא. ביום אחד התהפך עלינו האויב, תפס שליטה, ומשם הכול כבר היה אפשרי עבורו.אז מהי ההכלה – שלילית או חיובית?
ואם נרד לרמה הביתית:
כשנער בן ארבע־עשרה עונה בחוצפה, מרים קול, דוחף גבולות
מה נכון? להגיב? להבליג? להכיל? לתקוף?
היכן עובר הגבול בין הכלה של כוח ועוצמה לבין הכלה של חולשה ושל רפיסות שמביאה לאיבוד שליטה ואנרכיה?
כאן אנו חייבים להגיע להגדרה ברורה וחדה!
ההכלה היא טובה רק כשהשליטה בידיים שלך.
כשהסמכות אינה מעורערת.
כשההורה יודע מה קורה, מכיר את היקף התופעה, יודע שאין כוחות נסתרים שפועלים בשקט.
כשהמסגרת יציבה, כשהגבולות ברורים, כשהנער מבין שיש בעל בית בבית.
רק אז הכלה היא כוח.
רק אז זו בחירה מודעת שלא להיגרר לעימות מיותר, שלא להפוך טעות רגעית למשבר.
זו הכלה שמבוססת על עוצמה ולא על פחד.
אבל כאשר התנאים הללו אינם מתקיימים,
כאשר הקרקע מתחילה לרטוט, כשההורים לא בטוחים מה קורה לילד, כשהחברים שלו אינם מוכרים, כשהנפש של הנער מבעבעת מתחת לפני השטח,
הכלה הופכת לדלק שמזין את הכוחות הלא־נכונים.
הנער מרגיש שהשליטה חלשה.
שאפשר לדחוף עוד קצת.
שהגבול איננו ברור.
שמה שמוגדר כ"הכלה" הוא בעצם ויתור.
וכמו שמערכת ביטחון שהעריכה בטעות את כוחו של האויב לא לקחה בחשבון את כוחות האופל הנסתרים, אלה הסמויים מהעין שהלכו והתפתחו ויום אחד היא מגלה שהכוח עבר צד.
גם כאן, בבית, זה קורה בשקט:
שלב אחרי שלב, בלי ששמו לב, כוחות פנימיים שליליים וחיצוניים מתחזקים רוב הפעמים תחת פני השטח.
ואז, ברגע אחד, ההתנהגות מתפרצת, האישיות השלילית מתגלית במלוא כיעורה — אך אז כבר מאוחר מדי.
השליטה שאבדה איננה חוזרת. במצב כזה, ההכלה — שנראתה כלפי חוץ רגועה, חכמה, "מודרנית"
רוקנה את ההורים מסמכות.
בלבלה את הנער.
חיזקה בדיוק את הדחפים שנמצאים בתהליך של התעצמות טבעית בגיל ההתבגרות.
היא העניקה מקום לדחפים, לבלבולים, לחברים הלא־נכונים, לפחדים שמנהלים את הילד מבפנים.ועדיין, חשוב להבין:
הכלה אינה דבר פסול.
יש גם צד שני והוא מהותי וחשוב לא פחות.
כאשר מדובר בנער יציב, ממושמע, בתוך בית ברור וסמכותי עם גבולות ומשמעת ברורים
כאשר ההורים מכירים את עולמו, יודעים מי חבריו, מרגישים אותו באמת
אז ההכלה היא מופת של חכמה.כאן ויתור על תגובה הוא נקודת חוזק וסימן לעוצמה.
דווקא ההכלה יכולה לבנות קשר, להעמיק אמון, למנוע מריבות מיותרות.
כאן הכלה מחזקת את הבית, לא מחלישה אותו.
הכלה כללית נרחבת בכלל המצב היא זו שמוגדרת כמחלה.
בדיוק כפי שהתגובה הקיצונית על כל שטות קטנה עלולה להרוס את הקשר
כך גם הכלה קיצונית, הבלגה על כל מעשה, כל חריגה, כל טון מתריס מסוכנת באותה מידה.
תגובה מוגזמת סוגרת את ליבו של הנער.
הכלה מוגזמת משחררת את הדחפים שלו לגדול בלי גבול.וכשהנער מוצף בדחפים רגשיים, חברתיים, מבלבלים ומסוכנים —
הכלה רק מגדילה אותם.
היא מאפשרת לסביבה להוביל אותו, לחברים להשפיע, לפחדים ולבלבולים להיות אלו שמקבלים את ההגה.ואז מגיע היום שבו האישיות הלא־מבוססת מתפרצת מול ההורים —
ובשלב הזה, כבר קשה מאוד להחזיר את הגלגל לאחור.הכלה אם כן איננה “טובה” או “רעה”.
היא כלי.
וכמו כל כלי הכול תלוי בידיים שמחזיקות אותו, ובמצב של המערכת שמפעילה אותו.כאשר הסמכות יציבה הכלה היא כוח.
וכשהסמכות מתערערת — הכלה הופכת לשער שמזמין את הכוחות הלא־נכונים להיכנס.