גיל ההתבגרות הראשון – לידת העצמאות -מאמר מאת ראש הישיבה הרב שלום מלאכי

כשאנחנו שומעים את המילים “גיל ההתבגרות”, רובנו מדמיינים בני נוער בגיל שלוש־עשרה עד שמונה־עשרה: שינויים הורמונליים, חיפוש זהות, מרד, התנגשויות עם הורים.אבל מעטים יודעים שכולנו עוברים שני גלי התבגרות משמעותיים בחיים.הראשון מתרחש דווקא בגיל הרך – בין שנה וחצי לשנתיים – והוא בעצם “הגרסה הראשונה” של גיל ההתבגרות.הבנה של השלב הזה עוזרת לנו להבין הרבה יותר טוב מה מתרחש בגיל ההתבגרות המאוחר, ואיך אנחנו כהורים יכולים ללוות את ילדינו בדרך בריאה.

מה בעצם קורה בגיל שנה וחצי–שנתיים?

בגיל הזה מתרחש שינוי עצום בעולמו של הילד.

עד עכשיו הוא היה תינוק מתוק וצייתן: אכל מה שנתנו לו, לבש מה שלבשו עליו, שיחק במה שהגישו לו.

אבל עכשיו הוא מתחיל לגלות את היכולת להשפיע על העולם.

הוא מגלה שהוא יכול לומר “לא”.

הוא לומד שהוא יכול לבחור.

הוא מבין שלמעשים שלו יש תוצאה.אם עד כה הוא חי בעולם סגור שבו הכול הוחלט עבורו, עכשיו הוא מגלה עולם חדש – עולם שבו יש לו שליטה.

הוא מגלה שיש לו רצון, והוא מנסה להשתמש בו.מכאן נולדות כל ההתנהגויות שמבלבלות את ההורים:

הוא מסרב, כועס, מתעקש, מתרגז, לפעמים אפילו מרביץ או צורח.

הוא כבר לא “תינוק מתוק” – הוא אדם קטן שמתחיל לגבש את ה"אני" שלו.

זה לא דווקא – זה גילוי עצמי

הרבה הורים מרגישים בשלב הזה תסכול או בלבול.

הם שואלים את עצמם:

“למה הוא פתאום מתעקש על הכול?”
“מה קרה לילד הנחמד שלי?”
“הוא עושה דווקא?”

האמת היא שלא. הוא לא עושה דווקא.

הוא פשוט מגלה לראשונה שיש לו כוח רצון, והוא מתאמן בשימוש בו.

כמו שריר חדש שהוא מגלה בגופו – הוא בודק איך זה מרגיש, עד כמה הוא חזק, ומה הוא יכול להשיג בעזרתו.

זו התנסות טבעית ובריאה.הפסיכולוג אריק אריקסון, אחד החוקרים המרכזיים בתחום ההתפתחות, הסביר שזו תקופה שבה הילד לומד את המעבר בין תלות מוחלטת לבין שליטה עצמית.

אם מאפשרים לו להתנסות – אך תוך שמירה על גבולות ברורים – הוא יגדל עם תחושת ביטחון פנימית ועם אמון בעצמו.

אם מגיבים לו בכעס, בהשפלה או בענישה מוגזמת – הוא עלול לפתח בושה, פחד, ותחושה שהוא "לא מסוגל".

העולם נפתח – והילד מתבלבל

יחד עם הרצון לעצמאות מגיע בלבול גדול מאוד.

פתאום יש לו כל־כך הרבה אפשרויות!

הוא יכול לבחור מה לאכול, מה ללבוש, לאן ללכת, אם לשתף פעולה או להתנגד.

עד עכשיו הכול היה ברור ומוחלט; מעכשיו הכול פתוח – וזה מבלבל.לכן הילד בגיל הזה משנה את דעתו שוב ושוב:

רוצה משהו ואז לא רוצה, מתעקש ואז נרגע, מבקש ואז מסרב.

הוא פשוט מנסה להבין איך מרגישים כשבוחרים, מה זה אומר "להחליט", ומה קורה אם טועים.מבחינתו, כל “לא” שהוא אומר הוא ניסיון להבין מה הכוח שלו שווה.

הוא לומד היכן עובר הגבול בין הרצון שלו לבין הגבול של ההורה.

התגובה של ההורה קובעת הכול

כאן נכנסת לתמונה התגובות שלנו כהורים.

זה הרגע שבו מתגבשת אצל הילד תחושת הביטחון הראשונית שלו בעולם.כאשר ההורה מגיב בעקביות ובסמכות רגועה – לא נבהל מהכעסים ולא מוותר על כל גבול – הילד מבין שהעולם יציב.

הוא מרגיש שיש על מי לסמוך.

שהמבוגר יודע מה הוא עושה, גם כשאצלו הכול סוער.אבל אם ההורה מגיב באימפולסיביות – פעם בכעס, פעם בויתור, פעם בצעקה ופעם בחיבוק –

הילד חווה עולם לא צפוי, ומתקשה לפתח תחושת ביטחון.

הוא לומד שעליו “לבדוק כל פעם מחדש” מי קובע ומה נכון – וזה מייצר אצלו בלבול מתמשך.מחקרים רבים הראו שהורים שנוהגים בסגנון הנקרא “סמכותי” – שילוב של גבולות ברורים עם יחס חם ומכבד –

מגדלים ילדים בעלי ביטחון עצמי גבוה, מסוגלות רגשית טובה, ויכולת לווסת את עצמם.

זהו האיזון הנכון בין קבלה ללא תנאי לבין דרישה לאחריות.

איך זה נראה ביום־יום

כדי להבין את זה בצורה מוחשית, הנה כמה סיטואציות מוכרות:

• הילד מסרב ללבוש את החולצה שבחרתם לו.
  במקום לומר “אתה חוצפן, תלבש עכשיו!”, אפשר לומר:
  “אתה רוצה לבחור לבד? יש לך שתי אפשרויות – החולצה האדומה או הכחולה.”
  כך הילד מרגיש שיש לו שליטה, אך עדיין בתוך גבולות שההורה הציב.
• הילד זורק את האוכל על הרצפה.
  במקום לצעוק עליו, אפשר לומר:
  “נראה שאתה כועס. עכשיו לא אוכלים בצורה כזו. תוכל לנסות שוב כשתרגיש מוכן.”
  הילד לומד שיש תוצאה להתנהגות שלו, אבל גם שמבינים אותו.
• הילד מתפרץ בבכי על דבר שנראה שטותי.
  במקום לומר “נו באמת, על זה אתה בוכה?” – אפשר לומר:
  “נראה שהיה לך חשוב מאוד שזה יהיה בדיוק כך. אני מבין שקשה לך.”
  כשאנחנו מזהים את הרגש שלו, אנחנו עוזרים לו ללמוד לזהות ולווסת את רגשותיו בעצמו.

לא להיבהל מהכאוס

זהו שלב שבו הרבה הורים חשים שהם “מאבדים שליטה”.

אבל דווקא עכשיו חשוב להבין – הילד לא זקוק שניכנע לו, אלא שנחזיק עבורו את הסדר.

הוא רוצה לדעת שיש מבוגר שמבין את העולם יותר ממנו, ושאפשר לסמוך עליו.ההורה הוא כמו מגדלור בסערה –

לא זה שמנסה להרגיע את הים, אלא זה שמאיר באור קבוע.

האור הזה – היציבות, הסמכות, השקט – הוא מה שמרגיע את הילד באמת.

למה זה כל־כך חשוב?

כי זהו היסוד לכל שלבי החיים הבאים.

ילד שלא חווה גבולות ברורים בגיל הזה עלול להתקשות בהמשך עם סמכות, עם קבלת החלטות ועם שליטה עצמית.

לעומת זאת, ילד שגדל בתוך גבולות חמים וברורים לומד להרגיש בטוח בתוך העולם,

והביטחון הזה הוא הבסיס להתבגרות מאוחרת בריאה.גיל העצמאות הראשון הוא אפוא לא שלב של “קושי” שצריך לעבור –

הוא הזדמנות מופלאה לעזור לילד לבנות את התחושה הראשונה של “אני יכול”,

של “יש לי מקום בעולם”, ושל “אני לא לבד”.

לסיכום

בין גיל שנה וחצי לשנתיים הילד עובר תהליך עמוק של לידת העצמאות.

הוא מגלה שהוא נפרד, שיש לו רצון, שהוא יכול לבחור ולהשפיע.

הוא חווה בלבול, התנגדות, סערת רגשות – וכולן טבעיות לחלוטין.תפקידנו כהורים הוא לא למנוע את הסערה, אלא להיות העוגן שבתוכה:

להיות יציבים, רגועים, לא לוותר על גבולות אך גם לא להיבהל מהבכי והכעס.כשנצליח לעמוד מולו כך, הילד ילמד לבטוח – בנו, בעצמו, ובעולם.

וכשיגיע לגיל ההתבגרות המאוחר, כבר יהיה לו בסיס רגשי חזק, שמאפשר להתמודד עם הגל השני של ההתבגרות בבשלות ובביטחון.